בפוסטים הקודמים כתבתי על העבר (חלק א') ועל ההווה (חלק ב') של הכדורסל הקנדי והתמקדתי בשחקנים שמשחקים כרגע ב-נבא. היום נתחיל לדבר קצת על העתיד הפחות מוכר לרוב הקוראים (למרות שגם שחקנים כמו ג'מאל מורי הם כמובן חלק מהעתיד).

מכיוון שיש לי לא מעט מה להגיד על הכשרונות הקנדיים הצעירים ועל המערכת שמייצרת אותם, החלטתי לחלק את הפוסט המסיים לשניים, במטרה לא לייגע את הקוראים עם כתבה ארוכה מדי. קצת דומה למה שעושים עכשיו בסדרות סרטים שוברי קופות הוליוודיים שמבוססות על טרילוגיית ספרים – למשל סדרת דמדומים או סדרת משחקי הרעב, שבשתיהן הספר השלישי עובד לשני סרטים (גם בהארי פוטר האחרון נקטו בטקטיקה דומה). במקרה שלהם המטרה הדי שקופה הייתה לסחוט עוד קצת את לימון ההכנסות, אבל במקרה הנוכחי לא נראה לי שמנחם יסכים להעלות לי את התמלוגים.

אז הפרק הראשון של החלק המסיים יתמקד בעתיד הקרוב – פרוספקטים קנדיים שמשחקים כרגע במכללות עם סיכוי סביר להגיע לנבא בשנה או שנתיים הקרובות ודיון כללי יותר בענייני גובה ומוטת ידיים. בפרק השני אכתוב על הדרך שבה הקנדים עובדים כיום על טיפוח הכשרונות הצעירים ואזכיר כמה שמות מבטיחים של כשרונות צעירים עוד יותר, אלו שעדיין נמצאים בבית ספר תיכון.

קנדים במכללות

מבין השחקנים שכבר משחקים במכללות, לשלושה יש לדעתי את הסיכוי הגבוה ביותר להגיע לנבא. אף אחד מהם לא יהיה כנראה כוכב, אבל לכולם יש יכולת להשתלב בליגה ולהפוך לשחקנים תורמים, וכמובן גם לתרום לנבחרת הקנדית בעוד כמה שנים.

1. ג'סטין ג'קסון. פרשמן בן 19 וחצי, שחקן שנה ראשונה במרילנד. ג'סטין ג'קסון הקנדי (להבדיל מזה האמריקאי שמככב בצפון קרוליינה וכנראה יגיע ל-נבא בקרוב) הוא סמול פורוורד בגובה 8'6 (2.03) עם מוטת ידיים פנטסטית של לא פחות מ-3'7 (2.21). הסטטיסטיקות שלו כרגע במרילנד סבירה, אם כי לא מאוד מרשימה (12 נקודות ושישה ריבאונדים). אבל הוא קולע כמעט שתי שלשות למשחק באחוזים מצויינים ובמשחקים של מרילנד שיצא לי לראות השנה הוא נראה טוב מאוד – מתמקד במה שהוא טוב בו ותורם נהדר להגנה ולמשחק הקבוצתי. בגיל צעיר יותר, ג'קסון נחשב לעתיד של הכדורסל הקנדי. הוא נראה אז כמו סמול פורוורד מודרני עם אתלטיות, ראיית משחק משובחת, ויכולת חדירה נהדרת (מרחיקי הלכת הפריחו השוואות מופרכות ללברון). הוא נתן אליפות עולם מצויינת עם הנבחרות עד גיל 19 כשהוא רק בן 16 ונראה כמו הדבר הבא.

בוידיאו הבא, מלפני שלוש וחצי שנים, ג'סטין בן ה-16 מראה מאיפה הגיעה ההתלהבות:

רק שמאז, משהו קצת נעצר בהתפתחות של ג'קסון. הוא לא שיפר במיוחד את רוב האלמנטים במשחק שלו, בעיקר בכל הנוגע לשליטה בכדור והאגרסיביות ההתקפית, וגם הניצוצות של ראיית משחק משובחת לא התפתחו בכיוון לברוני (לא קרוב אפילו). ועדיין, יש לג'קסון פוטנציאל נהדר לדעתי, הרבה בגלל הנתונים הגופניים החריגים.

שני שחקני הווה שמחזיקים בנתונים גופניים כמעט זהים לאלו של ג'קסון (גובה 2.03 עם מוטת ידיים של 2.21) הם קוואי לנארד ודריימונד גרין. גם לסקוטי פיפן היו נתונים כמעט זהים. ראוי לציין שגם קוואי וגם דריימונד (וכמובן גם פיפן) הצליחו הרבה מעבר לציפיות המוקדמות מהם. שניהם גם מדורגים בשנתיים האחרונות בשני המקומות הראשונים בדירוג שחקני ההגנה של סוף העונה (וכולנו יודעים איזה שחקן הגנה סקוטי היה). אז לא, ג'סטין כנראה לא מוכשר כמוהם, למרות שגם לגביהם לא חשבו כשנבחרו שיגיעו כל כך רחוק והיום הם נחשבים לדוגמאות קלאסיות למציאות גדולות בדראפט. אין לג'קסון את כפות הידיים החריגות בגודלן של קוואי או את יכולות ראיית המשחק הנהדרת, ההאסל והאופי הלוחמני של גרין. אבל לדעתי בהחלט יש לו סיכוי להצליח כמספר שלוש שמספק 3-אנד-די או כסטרץ' פור עם פוטציאל הגנתי מצויין.

גובה, מוטת ידיים ומה שביניהם

לפני שנמשיך, תרשו לי אתנחתא קלה מהכדורסל הקנדי כדי לדבר על הנושא של מוטת ידיים. בישראל עדיין לא הפנימו בכלל (לפחות לא בתקשורת הממסדית) את החשיבות של העניין ועד כמה זה משמעותי בהערכה של כשרונות, פוטנציאל, ובסופו של דבר גם בהצלחה של כדורסלנים ב-נבא ובכלל. כאן בהופס דווקא כן מדברים על זה, אבל לטעמי עדיין לא מספיק. למי שמתעניין, אתר דראפט-אקספרס מספק פרופילים של פרוספקטים עתידיים, שכוללים ברוב המקרים גם נתונים על מוטת ידיים, למרות שלא עבור רוב האירופאים. כנראה בגלל שבאירופה, כמו בישראל, עדיין לא הפנימו את החשיבות של העניין ובהרבה מקרים עדיין לא מודדים בכלל מוטת ידיים, רק גובה.

רוב הסקאוטים ב-נבא כיום מייחסים לא פחות (ולפעמים אפילו יותר) חשיבות למוטת הידיים ולנתונים נוספים כמו גודל כפות הידיים מאשר לגובה של השחקן. לדוגמא, אול-אלס-ביינג-איקוול, רוב הסקאוטים ימליצו כנראה על סמול פורוורד בגובה 1.98 עם מוטת ידיים של 2.08 לפני שחקן דומה בגובה 2.03 מטר עם מוטת ידיים של 2.03, למרות שהגובה של שניהם עם ידיים מושטות למעלה (סטנדיג ריץ') הוא דומה. אחת הסיבות לזה היא שברוב המקרים, סביר להניח שלשחקן הראשון יש פוטנציאל הגנתי טוב יותר, בזכות השילוב של אורך וניידות גבוהים יותר והיכולת להיכנס לקווי מסירה ולהפריע לזריקות.

יאניס אנטטוקומפו למשל נחשב לפוטנציאל כל כך גדול (והשנה גם בהחלט כבר מממש אותו; כקנדי, בשמחה הייתי עושה טרייד בינו לבין וויגינס עם נבחרת יוון) לא רק בגלל הגובה (2.11), האתלטיות והרבגוניות, אלא גם בזכות מוטת ידיים של 2.21 וכפות ידיים גדולות במיוחד. רודי גובר הצרפתי הוא 2.18 רזה אבל מה שהופך אותו אולי לסנטר ההגנתי הטוב בליגה היא מוטת ידיים מפלצתית (משהו כמו 2.35). דיאנדרה ג'ורדן נהנה גם הוא ממוטת ידיים חריגה (קרוב ל-2.30), שהופכת אותו לחוסם מרתיע ולמכונת ריבאונד ואלי-הופס. לעומתו, לבלייק גריפין מוטת ידיים קצרה יחסית (2.11, רק אינצ' אחד יותר מהגובה שלו) והוא אכן חוסם בינוני למדי וגם לא ריבאונדר יוצא דופן, למרות הפיזיות המרשימה והאתלטיות הפנטסטית. בין הגארדים, לרג'ון רונדו הנמוך (1.85) יש לצד ראיית משחק עילאית גם מוטת ידיים של 2.06, שמילאה חלק חשוב ביכולות ההגנתיות וגם ההתקפיות שלו בשנות השיא בבוסטון (איזה כיף היה לצפות בו בשנים ההן).

מהצד השני, מדברים הרבה בישראל לאחרונה על טי ג'יי ליף מ-UCLA, הבן של בראד (הוי, גליל של שנות התשעים המוקדמות; לדעתי הקבוצה הישראלית הכיפית והחכמה בכל הזמנים). ליף הבן הוא פאוור פורוורד בגובה 2.08, שחקן חכם (בכל זאת הבן של בראד) עם יסודות טובים לשחקן פנים, תפוקה סטטיסטית יפה מאוד במכללה מובילה (במיוחד לפרשמן), ואפילו קליעה נאה משלוש באחוזים טובים. יחד עם זאת, האתלטיות והפיזיות המוגבלות ומוטת הידיים הלא מרשימה יחסית (באזור ה-2.10) משאירות אותו מחוץ לרשימת הסיבוב הראשון בדראפט עבור לא מעט מהמדרגים, למרות שלאחרונה זה אולי מתחיל קצת להשתנות. במאמר מוסגר, מנקודת הראות של נבחרת ישראל היה דווקא עדיף כנראה אם ליף היה ממשיך לקריירה באירופה ולא ב-נבא. במקרה הראשון סיכוי טוב שהיה מגיע למכבי תל-אביב ומשחק גם בנבחרת מבלי לתפוס מקום של מתאזרח (הוא יליד ישראל ולא מתאזרח). אם וכאשר יגיע ל-נבא יש לדעתי סיכוי טוב שלא יתאים לו לבוא לנבחרת.

לקווין לאב נתונים דומים לאלו של ליף, ולכן הוא שחקן הגנה מוגבל למדי (למרות "העצירה" מהגמר האחרון). צ'נדלר פרסונס מממפיס הוא שחקן נוסף עם גובה ומוטת ידיים שווים פחות או יותר, ולכן שוב יכולת הגנתית מוגבלת למרות האתלטיות הלא רעה.

בטח שמתם לב שהדוגמאות "החיוביות" שהבאתי למעלה הן של שחקנים שחורים ו"השליליות" של לבנים. בהשוואות בין שחקנים שחורים ולבנים (חיוורי עור בלקסיקון של מנחם) נוטים הרבה פעמים להדגיש את ההבדלים באתלטיות הממוצעת, כמו בסרט הספורט המופתי WHITE MEN CANT JUMP. למי שמעוניין, ג'ון אנטיין כתב ספר סוציולוגי/אנתרופולוגי מצויין על העניין הזה. בספר הוא מאתגר את שיח הפוליטיקלי קורקט ומבקר את הטאבו סביב עצם הדיבור על ההבדלים בין ספורטאים לבנים ושחורים, טאבו שלא פעם נובע מההנחה שכל נגיעה בנושא מעידה על גזענות. אנטייין משלב דיוניים על סוציולוגיה, גנטיקה ואבולוציה ומביא קצת מהמדע שמאחורי ההבדלים. יש לי גם ביקורת על הספר, בעיקר על השימוש הלא כל כך ביקורתי ודי מכליל בקטגוריה של "גזע". אבל באופן כללי אני מסכים עם אנטיין שהדיון חשוב ומעניין (לפחות לי כסוציולוג) ושאין מקום להימנע ממנו רק בגלל החשש להצטייר כגזען. למעשה, דווקא ההימנעות מהדיבור על זה מהווה קרקע פורה לכל מיני קונספציות שגויות ודעות קדומות, למשל תורות גזע סטייל פיני גרשון, שמציגות משוואה מופרכת ובה העליונות הגופנית של השחקנים כהי העור מלווה לכאורה בנחיתות שכלית ומנטאלית.

אז כן, ההבדלים המולדים באתלטיות ובמבנה הגוף כמובן קיימים וחשובים, בעיקר בסוגי ספורט כמו כדורסל או ריצות קצרות (וגם בריצות הארוכות, אם כי שם מדובר על הבדלים מסוג אחר). אבל חלק נוסף ומשמעותי במשוואה, במיוחד בכל הנוגע לכדורסל, קשור בהבדלים בממוצע היחס בין הגובה למוטת הידיים. לרוב הכדורסלים הלבנים יש בממוצע מוטת ידיים שגדולה רק בשני אינצ'ים מהגובה שלהם (הממוצע באוכלוסיית הגברים הכללית, לפי מחקרים מסויימים, הוא מוטת ידיים שגדולה בערך באינץ' מהגובה; יחס של 1.01 ל-1.00).

נכון שיש גם מקרים חריגים: לג'רי ווסט הייתה מוטת ידיים של 9'6 (2.06) על גובה של 2'6 (1.88), מה שאומר מוטת ידיים שגדולה בכמעט 10% מהגובה שלו. לקווין מקהייל הייתה לפי חלק מהדיווחים מוטת ידיים של כמעט 0'8 (מעל 2.40) על גובה של 10'6 (2.08). ולמרות שלא מצאתי נתונים על מוטת הידיים של נדב הנפלד, אני משער שבנוסף לאינטיליגנצית כדורסל חריגה, הייתה לו גם מוטת כנפיים (בכל זאת יונה) מכובדת, שאיפשרה לו ממרומי ה-2.00 מטר שלו לתפקד כקבוצת הגנה של איש אחד מעמדת הפאוור פורוורד בגליל, בקונטיקט (איזו שנה מופלאה), במכבי תל אביב ובנבחרת ישראל.

אבל לרוב הכדורסלנים הלבנים יש מוטת ידיים ממוצעת למדי. לדוגמא, מוטת הידיים של עומרי כספי שווה פחות או יותר לגובה שלו. זה מגביל מאוד את הפוטנציאל שלהם לספק מטרייה אווירית או להיות אליט דפנסיב סוטפרס, וגם בהתקפה זה מקשה על הסיומת מול מגינים גבוהים וארוכים. העניין הזה בולט במיוחד בהשוואה לכדורסלנים שחורים ב-נבא, שלהם בממוצע יש מוטת ידיים גדולה בחמישה אינצ' מהגובה. לשאקיל למשל, הייתה, מעבר לגוף הגדול והזריזות, גם מוטת ידיים של 7'7 (2.31), שהייתה לה חלק חשוב בדומיננטיות שלו. ביסמארק ביומבו הוא בסך הכל 9'6 (2.06), אבל מוטת ידיים של 6'7 (2.29) הופכת אותו לחוסם פנטסטי ומעמידה בספק גדול את הקביעה שמדובר כאן על אנדרסייזד סנטר.

במילים אחרות:

It’s not just that white men can’t jump; they also can’t reach as high

לסיכום, היה נחמד אם הנתונים על מוטת ידיים היו הופכים לחלק אינטגרלי מכל דיון על הנתונים הגופניים של שחקני כדורסל ומופיעים דרך קבע בסטטיסטקה הטיפוסית שאנחנו מקבלים על השחקנים, לצד הגובה והמשקל שלהם. למרבה הצער, זה עדיין לא המקרה. אפילו אתרי ה-נבא של ESPN והאתר הרשמי של הליגה לא מספקים נתונים על ווינגספאן בדפי השחקן שלהם. למתעניינים, הנתונים הללו מופיעים בדרך כלל בדפי השחקן באתר דראפט אקספרס, אבל גם שם הם חסרים לעיתים קרובות, בעיקר כשמדובר בשחקנים עם ותק ממושך בליגה או עבור הרבה מהשחקנים האירופאיים.

ואחרי כל ההסברים הללו, חשוב כמובן לזכור שמוטת ידיים ושאר נתונים גופניים ואתלטיים לא מבטיחים שום דבר. לג'מאל מורי, שדיברתי עליו בפוסט הקודם, יש מוטת ידיים ממוצעת לחלוטין (בערך שווה לגובה שלו). אבל הוא קלעי וגיימר נהדר, דברים שאי אפשר ללמד (מה שבדרך כלל אומרים על הגובה). סטף קרי הוא כמובן דוגמה נוספת לשחקן עם ניתור בינוני, עם גובה ומוטת ידיים זהים (1.92). לאנתוני בנט הפלופ, לעומת זאת, מוטת ידיים של 1'7 (2.16), וגם יכולת קליעה משלוש, שהיו אמורות להפוך אותו לסטרץ' 4 עם פוטנציאל מצויין. זו לדעתי אחת הסיבות העיקריות שקליבלנד החליטה ללכת עליו עם הבחירה הראשונה בדראפט החלש ביותר של השנים האחרונות בכל הנוגע לחמישיה שנבחרה ראשונה והלוטרי (אנטטוקומפו נבחר 15, שרדר הגרמני 17, וגובר 27). אבל הראש וההגנה של בנט לא שם והוא לא השתפר כמעט בכלל מאז שהגיע לליגה. עוד דוגמא היא כריס מרכוס (מי?), שחקן בגובה 2.16 עם מוטת ידיים של 2.34, שעשה קריירת מכללות יפה בתחילת שנות האלפיים. אם לא שמעתם עליו זה בגלל שהוא מעולם לא ניצל את הנתונים הגופניים החריגים כדי להפוך לשחקן נבא (שמועות על אלכוהוליזם וצרות אחרות). לעומתם, לג'יי ג'יי רדיק יש מוטת ידיים שנמוכה באינצ' מהגובה שלו, אבל הקליעה האבסולוטית והבנת המשחק הטובה הפכו אותו עם השנים לאחד השחקנים היותר מוערכים בליגה.

אוקיי, עכשיו אפשר לחזור לקנדים במכללות:

2. כריס בושר (סניור, שחקן שנה רביעית באורגון, שבה משחק גם רומן סורקין הישראלי). פאוור פורוורד נייד בן 23 ממונטריאול, 10'6 (2.08) עם מוטת ידיים אימתנית של 4'7 (2.23) וכפות ידיים גדולות. מספק השנה 14 נקודות, 8 ריבאונדים ו-3 חסימות למשחק.

סיפור מעניין ולא שגרתי. רוב השחקנים מהגל הנוכחי והמוצלח של כדורסלנים הם ילידי קנדה, שגדלו בבתים ממעמד בינוני-גבוה, חלקם גם בנים של שחקני כדורסל. בניגוד אליהם, בושר הוא בן למהגרים מסיינט לוסיה, שגדל בשכונת עוני בצפון מונטריאול בבית לא יציב. בגיל 16 הוא עוד היה ילד צנום (לא תמיד היה אוכל בבית) בגובה 1.85, שלא דרך מעולם על מגרש כדורסל ושיחק קצת כדורגל בזמנו הפנוי. גם לאחר שצמח ב-23 סנטימטרים בשלוש השנים הבאות והחל להתעניין בכדורסל זה לא נראה רציני. בגיל 19 הוא עוד עבד בשטיפת כלים ברשת מזון מהיר במונטריאול כדי לעזור לאימו קשת-היום להשלים הכנסה. בערבים שיחק קצת כדורסל במשחקי פיק-אפ שכונתיים ולא נראה היה שהחיים שלו הולכים לשום מקום. למזלו, ציידי כשרונות מאחת האקדמיות של קוויבק צפו בו במקרה באחד ממשחקי הפיק-אפ והציעו לו להצטרף לאקדמיה שלהם. לאחר שנה נוספת בקולג' משני, כמה מכללות גדולות יותר החלו לזהות את הפוטנציאל ואורגון הצליחה לשים עליו יד.

מהסיפור המיוחד הזה ניתן להבין שלבושר חסרים קצת יסודות, בעיקר התקפיים. הוא גם עדיין רזה ביותר. אבל הוא גם ארוך מאוד, נייד, בעל כושר גופני פנטסטי, ריבאונדר לא רע, וחוסם נהדר (בין המובילים במכללות בשנתיים האחרונות עם בערך שלוש חסימות למשחק) עם הרבה תשוקה למשחק. בשנים האחרונות הוא פיתח גם קליעה סבירה (אם כי קצת מוזרה למראה) משלוש, שתאפשר לו אולי לתפקד מדי פעם כסטרץ' 4 בליגה שבה הכישורים ההגנתיים שלו (בעיקר המטרייה האווירית והיכולת להישאר עם גארדים בחילופים ההגנתיים) נמצאים בדרישה הולכת וגוברת. אני צופה לו בחירה בסיבוב השני (הגיל המבוגר יחסית נוטה להרתיע קבוצות) וקריירת נבא סבירה אם יצליח לתפוס מקום באחת הקבוצות. הוא עלול אמנם לסיים כמין נואה וונלה שכזה, שלמרות נתונים גופניים זהים לאלו של בושר ואפילו כישרון עדיף לא מצליח להותיר שום חותם על הליגה. אבל התקרה של בושר גבוהה למדי (בעיקר הגנתית) ואני מאמין שאחת הקבוצות תלך עליו וגם תתן לו הזדמנות להראות מה הוא שווה.

הנה בושר בכמה מהלכים אופיניים:

3. דילון ברוקס. ג'וניור, שחקן שנה שלישית, גם הוא באורגון, שהופכת בשנים האחרונות ליעד מועדף עבור כדורסלנים קנדים צעירים. בשנה שעברה: 17 נקודות למשחק, עם 5 ריבאונדים ו-3 אסיסטים, וגם הופעה מצויינת בטורניר המכללות, שם אורגון ניצחה את דיוק בסוויט 16 (ברוקס עם 22 נקודות) והפסידה בסופו של דבר באליט אייט לאוקלהומה של באדי הילד.

ברוקס הוא סמול פורוורד עם גובה טוב (בערך שני מטר), אבל בניגוד לשני הקודמים מוטת ידיים קצרה למדי (משהו כמו 1.95) ואתלטיות לא יותר מנחמדה. יחד עם זאת, שלא כמו ג'קסון ובושר, מדובר כאן על גיימר מוכח, בעל כשרון התקפי נהדר, ועם יכולת (ורצון) לקחת עליו את המשחק. בנוסף, הוא שחקן חזק ואגרסיבי, לא פוחד ממגע, וגם מוסר בכלל לא רע. ברוקס נבחר לפני תחילת השנה הנוכחית במכללות לפירסט טים אול-אמריקן על ידי CBS. הוא גם הצליח מאוד בנבחרות הקנדיות הצעירות בזירה הבינלאומית. באליפות אמריקה עד גיל 18 ב-2014 הוא סיים כמלך הסלים עם 25 נקודות למשחק (קנדה הובסה על ידי ארה"ב בגמר). שנה מאוחר יותר, באליפות העולם עד גיל 19, הוא סיים שני בדירוג מלך הסלים של הטורניר (19 נקודות למשחק) והיה שוב השחקן המצטיין של הנבחרת הקנדית, שהפסידה ברבע הגמר לקרואטיה המוכשרת.

כל זה לא מבטיח כמובן קריירת נבא מוצלחת או אפילו צ'אנס ב-נבא. תשאלו למשל את מייק רוסאריו, שהיה מלך הסלים של אליפות העולם עד גיל 19 בניו-זילנד לפני כמה שנים, עם 24 נקודות למשחק, אבל מעולם לא הגיע אפילו קרוב ל-נבא ומשחק כיום בליגה הפורטוריקנית. ברוקס מדורג נכון לעכשיו על ידי דראפט נט כבחירת סוף סיבוב שני בדראפט הקרוב (גם בושר באיזור הזה). די גבולי. הוא גם היה פצוע הקיץ ולכן לא התחיל כל כך טוב את העונה הקריטית באורגון. יותר מבושר, הסיכויים של ברוקס להיבחר בדראפט תלויים בעיני בהצלחה של אורגון השנה, ובמיוחד ביכולת שלה להגיע לשלבים הגבוהים של טורניר המכללות תחת הנהגתו. טורניר מכללות גדול, שבו יראה את יכולת הקלאץ' שלו, כמו בשנה שעברה, יכול לשכנע את אחת הקבוצות לבחור בו ולתת לו צ'אנס. אבל גם אם לא יצליח להגיע ל-נבא ולהתבסס שם, עדיין מחכה לו לדעתי קריירה אירופאית מוצלחת כסקורר מוביל בקבוצת יורוליג ואולי גם כבורג חשוב מהספסל בנבחרת הקנדית, עם התאמה טובה למשחק הבינלאומי.

הנה ברוקס:

——————————————————————————————————————

בנוסף לשלושה שציינתי למעלה, במכללות משחקים כרגע עוד כמה כדורסלנים קנדים לא רעים בכלל, כמו למשל שני ה-קומבו-גארדים, ג'יילן פוזר, הסופומור של נבדה לאס וגאס (15 נקודות ו-4 אסיסטים למשחק) וקובי מקיואן, הפרשמן של יוטה סטייט (13 נקודות, 5 ריבאונדים ו-3.5 אסיסטים למשחק). בכלל, בדיוויז'ן 1 של המכללות משחקים כרגע משהו כמו 100 קנדים. אבל להערכתי זו תהיה הפתעה אם מישהו מהם (מלבד אלו שהזכרתי) יגיע בסופו של דבר להיות שחקן נבא משמעותי.

לעומת זאת, במחזורים הצעירים יותר (ילידי 1998 והלאה, שעדיין משחקים כרגע בתיכון) יש כמות ואיכות כשרונות נהדרת, כולל כמה שאין לי ספק שיגיעו ל-נבא.

אבל על כך בפוסט הבא (העתיד הרחוק יותר).